.png)
היא עמדה שם מול המספרים. הם זכורים לה במדויק.
תחילת כיתה ד', רק בת 10.
האחות הג'ינג'ית מהמרפאה השכונתית הגיעה למדוד גובה ומשקל.
"תני את הפתק להורים", לחשה לה באוזן אחרי המדידה, "ותגידי לאימא שתבוא אליי".
האחות הכירה את רוב הורי הילדים. היא זו שמדדה את רובם כבר במעקב טיפת חלב.
למרות יחסה החם של האחות, הבקשה לראות את אימא כבר העלתה בה חשש שמשהו לא בסדר.
משהו השתבש.
מבולבלת נשארה בכיתה כשנשמע הצלצול לצאת להפסקה... בדרך כלל היא כבר מחכה להפסקת עשר כדי לאכול את הכריך על הדשא עם החברות. הפעם לא היה לה תיאבון. רק רצתה לרוץ חזרה הביתה.
לפני שבועיים, כשהלכה עם אימה לקנות בגדים לכבוד תחילת השנה, בקושי הצליחה למצוא ג'ינס אחד שהיה לה גם נוח וגם ייראה לה יפה. לאחרונה היא מרגישה שמשתנה לה הגוף, ועכשיו יש גם חותמת. המדידות.
שנים רבות האירוע הזה ליווה אותה.
הוא ציין תחילתו של תהליך, שיכול היה להתפתח לכיוונים שונים.
היא בחרה בכיוון של קבלה ואהבה עצמית למרות החריגה של המספרים מהנורמה.
מה עזר לקבלה העצמית?
אין תשובה חד משמעית, אבל כן יש סביבה קרובה שיכולה להשפיע על נטייה לכיוון מסוים: כיוון חיובי או שלילי.
היא זוכרת בעיקר את אימא שתמיד אמרה "ילדה שלי, אהובה. את יפה איך וכמו שאת". היא גם שידרה זאת באופן עקבי במסרים לא מילוליים. תמיד שיבחה והיללה מה היא עוד חוץ מהמספרים האלו..
קשה לנחש מהו האירוע שייצרב בזיכרון הילדים שלנו וילווה אותם שנים ארוכות, אבל כן אפשר לבחור איך להתנהל בכאן ובעכשיו. מה אפשר להגיד ומה כדאי לא להגיד, כדי לחזק בהם את האהבה לעצמם –
ככה
כמו שהם ובלי תנאים, כחוויה שתישאר איתם לתמיד.
