top of page

עושים סדר בשיח

לקראת חופשת פסח, ימים ארוכים בבית וארוחות עם המשפחה המורחבת, קפצתי להזכיר לך לעשות סדר גם במילים ובתגובות שלך כלפי עצמך וכלפי ילדיך. התזכורת הזאת חשובה במיוחד רגע לפני שסְחרחֶרֶת המסרים ממשפחת "הכן גופך לקיץ" תסתער עליך מכל עבר.

ילדים ואפילו בני נוער הם לא מבוגרים קטנים. אפילו אם המילים הן אותן מילים, הם זקוקים לשמוע מאיתנו שפה שיש בה אמפתיה, חוסר שיפוטיות ואהבה ללא תנאי.

ילדים חוֹוים את העולם בדרך של חלוקה לקטגוריות מובחנות (טוב או רע, יפה או מכוער, גדול או קטן), ואין להם יכולת לבטא גווני-גוונים של רגשות. גם בני נוער חווים את העולם בצורה מוקצנת. עוברות שנים עד שאנו מתבגרים ולומדים להבחין בקשת צבעים רחבה יותר. אז גם המִנעד הרגשי שלנו מתרחב, ואיתו פרשנות המציאות והיכולת ליצור אבחנות דקות יותר.

איך כל זה קשור ל"שפת האכילה" - השפה שאנו משתמשים בה בינינו לבין עצמנו או בתקשורת שלנו עם בני המשפחה מסביב לשולחן.

אם לבשתי שמלה והבחנתי שהיא לוחצת לי, תתחיל אצלי שיחה פנימית: "עליתי במשקל, מה אני עושה עם זה, אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, מותר לי, אסור לי..." וכן הלאה.

מה קורה כאשר בִּתי בת ה-12 מודדת שמלה שלפני חודש עוד הייתה צמודה, וכרגע כבר לא עולה עליה. למה כדאי שאנשום עמוק ואֶמָנע מלהשמיע בקול את אותם משפטים שאמרתי לעצמי כשהייתי אני באותו מצב.

ברגע כזה חשוב שנזכיר לעצמנו מספר עובדות:


* מה ש"עובד עליי" עלול להרתיע אותה. * אין לה את הניסיון שלי. * היא עדיין ילדה. * עדיף שילדים עד גיל עשר ואפילו בני נוער ישמרו על התמימות ולא יתחילו להשתמש בשפת הדיאטה של המבוגרים (אסור לי/ מותר לי/ משמין/ מרזה ודומיהם). * הם אוכלים כי טעים להם, כי יש הרבה אירועים, ימי הולדת, ארוחות משפחתיות, ארוחות בחוץ.


אם נתחיל להעמיד אותם למִסדר עם שאלות והערות חופרות מסוג "כמה אכלת/ למה/ מה יהיה" זה ישפיע עליהם מאוד. אכפת להם מה אנו חושבים עליהם, חשוב להם מאוד למצוא חן בעינינו. תקשורת שדומה לחקירה עלולה ליצור אצלם תגובה לא בריאה, ופתאום זה יגיע: דילוג על ארוחה, צמצום כמויות, התאפקות, התחלה של פעילות גופנית אובססיבית.


יש הורים שיתלהבו, ישמחו ויחשבו לעצמם שיופי, סופסוף הוא לוקח את עצמו בידיים. סופסוף היא מודעת לעצמה. כאן חשוב לזכור שההתנהגות הזו לא נובעת ממודעות של אדם מבוגר אלא מתחושת מצוקה של ילד/ה שרוצים לרַצות. מכך צריך להיזהר, כי התוצאות עלולות להיות הרסניות. אסור להגיע לקצה: לא לקצה של אכילה בלתי מבוקרת ולא לקצה של צמצום והימנעות.

כמו תמיד, גם כאן דרך המלך היא דרך האמצע, ואליה צריך לכוון.

התפקיד שלנו כהורים הוא ללמוד שפה חדשה ולהתאמן בשימוש בה. למתֵן, לכוון, לאזן, להכניס פרופורציות. לתרגל את השפה החדשה כמה שיותר סביב שולחן האכילה - גם כשעייפים, גם כשממהרים, גם כשדואגים.

לראות את מה שמקדם ופחות את מה שחסר.


איך עושים את זה?

מעודדים התנהגויות שנרצה לשמֵר לאורך כל החיים ולא כאלו שמקדמות רזון. התנהגויות שמתאימות לכל ילדה וילד, מתבגר ומתבגרת ללא קשר למשקלם.

אחת הדרכים החכמות לעשות זאת היא לתאר את ההתנהגות שאנו רוצים לעודד:

© "אתה מסדר כל כך יפה את צלחת הירקות. זה ממש עושה חשק לאכול מכל הצבעים".

© "ההתמדה שלך בחוג טניס מעוררת הערכה! למרות הקושי אתה ממשיך, ואני רואה שזה עושה לך טוב".

© "את נראית זוהרת! אני כל כך אוהבת את החיוך והגומות שלך".

© "שמתי לב שלאחרונה את כבר לא אוכלת בעמידה, אלא מכינה לך את האוכל ואוכלת בישיבה. ככה את מאפשרת לעצמך ליהנות יותר מאכילה ולתת כבוד לאוכל."


לסיכום, כדאי לחזק, לעודד ולשבח את הילדים ובני הנוער שלנו על הבחירות שלהם, על הדרך שבחרו להגשים את רצונם, על התנהגות חיובית, על האופן שהם מבטאים את הכישרונות שלהם. מחמאות כאלו ממלאות ונותנות משמעות בלי לשים את הרזון במרכז. הן מבוססות על ערכים ירוקי-עד שבונים ומשַׂמחים.

מאחלת ארוחות משפחתיות מהנות ונטולות ייסורי מצפון.

חג אביב ופסח שמח!


コメント


bottom of page