הוא רזה. הוא יכול לאכול מה שהוא רוצה.


על הגדול כלום לא משפיע. הוא כמו אבא שלו. הקטנה קיבלה את הגנטיקה שלי.

כשמוציאים קינוח הוא בוחר דבר או שניים, וחוזר לשחק עם החברים שלו.

והיא? היא נשארת לשבת עם המבוגרים, ומבחינתה שאף אחד לא יפריע לה. פשוט נהנית לאכול. ממלאת שוב ושוב את הצלחת גם מהמלוח וגם מהמתוק, ולא חוזרת לשחק עם הילדים.

בבחירה בין האוכל למשחק ברור מי מנצח.

ואני? מתייבשת.

יושבת בצד עם ראש מלא מחשבות סותרות, מתאפקת לא להגיב.

מה אני עושה - מתערבת? לא מתייחסת? לא מצליחה להחליט. לתת לה להעמיס את הצלחת שוב ושוב בלי גבול?

בהתחלה אני שותקת, העיניים שלי מתרוצצות בין הילדים שמשחקים ונהנים ובין בת השבע שלי שמתענגת לטעום מכל מה שמונח על השולחן.

עד שאני מתפוצצת וקמה אליה: "די! מספיק!" לוקחת ממנה בתנועה חדה את הצלחת, ואומרת לה שתעזוב הכול ותלך לשחק עם הילדים. זה לא עוזר.

לא רק שהיא לא קמה. היא בוכה וכועסת.


אנחנו בכל מיני צבעים

יש ילדים (ומבוגרים) ששולחן האוכל פחות מעניין אותם ויש שיותר. בדיוק כמו אלו שיש להם חולשה לנעליים, לבשמים ועוד. להגיד לאלה שקשה להם לעמוד בפיתוי מול השולחן "די, מספיק!" זה לסגור להם את הפה בכוח.

מה עושים?


ראשית, כדאי לתת לגיטימציה לקושי, לרצונות ולחשקים. אמירה כמו "זה באמת מפתה. יש כאן המון דברים טעימים", היא אמירה רכה שנותנת מקום לעצם קיומו של הפיתוי.

אחרי מתן הלגיטימציה ניתן לעבור לשלב של הכוונה, מתן בחירה והצבת גבולות. לדוגמה, "בחרי לך עוד אחד או שניים מהמאכלים שעל השולחן. אחר כך נפנה את הצלחת ותחזרי לשחק".

כדאי לאפשר בחירה ולכוֵון: "תרצי פיתה עם זעתר ולאבנה במקום בורקס? פרוסת עוגה במקום סוכריות גומי? מים במקום שתייה מתוקה?


בהמשך ממשיכים כפי שאמרנו.

מפנים את הצלחת והילדה מצטרפת לשאר הילדים.

אנחנו זזות מהשולחן.